זיכרון בסלון,
באמת בסלון

את פרוייקט ״זיכרון בסלון״ כולנו מכירים; אירוע מרגש המתרחש בכל ימות השנה ובמיוחד קרוב לאירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה , בו אנחנו זוכים לשמוע ממקור ראשון ושני את סיפורם המיוחד של שורדי השואה ומשפחותיהם .

כחלק מהיותנו עמותה המחבקת את שורדי השואה, גם אנחנו פותחים את דלתותינו לסיפורי החיים עוצרי הנשימה .

אבל סיפורה של דינה היה שונה . 

דינה דיגה, שורדת שואה מפולין, חיה את כל חייה לאחר המלחמה במדינת ישראל.

 עבדה כאחות ,התחתנה, והביאה ילדים לעולם.

לא ידענו דבר אודותיה במהלך המלחמה וביקשנו ממנה לחשוף אותנו לסיפורה , ביום הזיכרון , בסלון שלנו. 

תחילה היא סירבה . לאחר כמספר ימים , אליאן המתנדבת שלה מודיעה שהיא מסכימה לספר ומבקשת שזה יהיה בפורום מצומצם. 

וכך היה: 20 בני נוער מגיעים לסלון , מתיישבים על השטיח. דינה מתיישבת על הכורסא ומתחילה לספר:

״ראשית אני רוצה לספר לכם משהו באופן אישי . 

את הסיפור שתשמעו כעת אני לא סיפרתי מעולם לאף אחד. לא סיפרתי לבעלי , לא סיפרתי לילדים שלי , לא לחברותיי. החיים הובילו אותי לשמור את סיפור חיי עמוק בתוך ליבי. האינטימיות שאתם יוצרים פה , השקט, ההקשבה , עצם הגעתכם בגיל צעיר רק כדי להקשיב לי- מרגשת אותי עד דמעות וגורמת לי להרגיש בנוח בפעם הראשונה ״.

התרגשנו עד דמעות , הקרבה , החיבוק הענק שהגיע אחרי שסיימה לדבר. האווירה שנכחה בסלון הייתה חד פעמית, עוצרת נשימה. זכינו יחד ברגע בו בחרה לחשוף אותנו , דווקא את 20 הנערים שהגיעו, אל תוך ליבה .

מתוך כבוד אל דינה המדהימה , בחרנו שלא לחשוף את סיפורה באופן פומבי. 

בשנה לאחר מכן , דינה בחרה לספר את סיפורה באופן ציבורי יותר , לאחר שהבינה כמה חשוב לה שהעולם ידע את משעול חייה . 

הפעם הגיעו יותר מ-70 .לא יכלו להתאפק . 

אף עין לא נותרה יבשה.

זוהי הזכות שלנו ואנחנו מוקירים על כך תודה.